יש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ. כלומר, כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל צורת ההכשר של הכלי היא כדרך השימוש בו.

הכשרת צלחות
צלחות וקערות, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהם ככלי ראשון ממש, כלומר, לא מניחים אותן על גבי האש ממש, אלא יוצקים לתוכן מאכלים חמים, צורת ההכשרה שלהן, היא באותו אופן שהן בלעו, כלומר, יש לערות (לשפוך) עליהן מים רותחים מקומקום חשמלי. ועל ידי כך יהיה מותר להשתמש בהן בפסח.

כלי פורצלן
אולם כל זה נכון לגבי צלחות פלסטיק או מתכת, אבל צלחות חרס, אין שום אפשרות להכשיר אותן לפסח. כי התורה הקדושה העידה על כלי חרס שלעולם אינם פולטים את כל מה שבלוע בהם, שנאמר "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר". והוא הדין לגבי כלי "חרסינה", שאין שום אפשרות להכשירם לפסח. ומעשה היה בשנת התש"ל (1970), בזמן שמרן זצ"ל כיהן במשרת הרב הראשי לתל אביב יפו, ששמע מרן זצ"ל על אולמות ומסעדות שרוצים להכשיר כלי חרסינה לפסח, ושלח אליהם מרן זצ"ל שעל פי ההלכה אין אפשרות להכשיר כלים אלו לפסח, והורה להם לקנות כלים חדשים מיוחדים לפסח ורק אז יקבלו אישור לפתוח את האולמות והמסעדות בפסח. (ילקוט יוסף ח"ג עמוד שצט)

כתב הרדב"ז (ח"ג סימן תא), שכלי פורצלן, דינם ככלי חרס ממש, שאין אפשרות להכשירם. והסכימו על זה גדולי הפוסקים, ובכללם הפרי חדש והגאון רבי אליהו ישראל בספר שני אליהו והגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי. ועוד.

מחבת
מחבת, שמטגנים בה מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינה כדין סיר שמבשלים בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בה נוזלים כל כך, דינה כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה לגבי פסח (ובשאר ימות השנה אם בלעה המחבת טעם איסור ממש, יש להכשירה על ידי ליבון באש ממש). אבל למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת.

וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף למנהג האשכנזים אין צורך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים, אלא די בליבון קל, שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף.

המקרר
המקרר, יש לנקותו היטב היטב, שלא ישאר בו שום פירור חמץ, ולאחר מכן אפשר להשתמש בו לפסח בלי חשש, שהרי הוא לא בלע טעם איסור כלל, כי משתמשים בו תמיד למאכלים צוננים.

שאלה: איך ניתן להכשיר את הכיריים של הגז בבית? והאם מותר בכל ימות השנה להניח לחם על החצובה שעל האש?

תשובה: כבר ביארנו שכל כלי שרוצים להשתמש בו בפסח, והשתמשו בו למאכלי חמץ בכל ימות השנה, יש להכשירו. וצורת ההכשר היא כפי צורת הבליעה של החמץ. ולמשל, סיר שבישלו בתוכו מרק חמץ, יש להכניסו לסיר גדול יותר שיש בו מים רותחים על גבי האש, ועל ידי כך "כבולעו כך פולטו", כפי שהסיר בלע טעם חמץ מהמרק, כך הוא יפלוט אותו כעת בתוך המים הרותחים.

החצובה
ולגבי החצובה, שהיא הברזל שמונח סמוך לאש, ועליו מניחים את הסירים. הרמ"א (סימן תנא ס"ד) בהלכות פסח כתב: "חצובה צריכה ליבון". כלומר, צורת ההכשרה של החצובה, היא על ידי ליבון באש ממש, שיחממו אותה על האש עד שיהפוך הברזל לאדום.

והסביר זאת ה"מגן אברהם", שמאחר ולפעמים נשפכים מאכלי חמץ על החצובה, הרי היא בלעה טעם של חמץ, ומעכשיו אסור להשתמש בה בפסח אלא אם כן ילבנו אותה באש.

אולם רבים מרבותינו האחרונים תמהו בזה על דברי הרמ"א, מאחר והחצובה תמיד נמצאת סמוך לאש, ואם כן, בכל פעם שנשפכים עליה מאכלים, מיד הם נשרפים, ולא מספיקים להבלע בחצובה. (מאמר מרדכי סימן תנא ס"ק יא ועוד).

ועוד הקשו על הרמ"א, שהרי בדרך כלל אנו לא מניחים מאכלים ממש על גבי החצובה, אלא סירים בלבד, והרי הדבר ידוע, שדבר שבלוע בסיר, אינו עובר לסיר אחר כאשר הם סמוכים זה לזה, אלא באמצעות מאכל או משקה. ולדוגמא, סיר שבישלו בו בשר טרף, והעמידו לצידו סיר אחר ובישלו בו בשר כשר, הרי הבשר הכשר מותר באכילה, כי הסיר הכשר לא בלע טעם של איסור מהסיר הטרף, שהרי לא היה בין שני הסירים מאכל או משקה שיוכל להעביר את הטעם האסור מסיר לסיר. (איסור והיתר כלל לא).

והוא הדין לגבי החצובות שלנו, שמניחים על גביהן סירים, הרי אפילו אם נאמר שהחצובה בלעה טעם של חמץ בימות השנה, כעת הטעם של החמץ לא יוכל לעבור לסירים של פסח, שהרי אין כאן מאכל או משקה בין הסיר לחצובה.

ולכן למעשה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה עמוד עה ובנד"מ עמוד קלז), שלמנהג הספרדים, די בכך שינקו את החצובה היטב היטב, ויערו (ישפכו) עליה מים רותחים מכלי ראשון. כלומר, יש להרתיח מים בסיר או בקומקום חשמלי, ובשעה שהמים רותחים ומבעבעים, יש לשפוך אותם על גבי החצובה כשהיא נקייה (ומתאים לעשות זאת בתוך הכיור לאחר שמכשירים גם אותו). וזהו הכשר מעולה עבורה לימות הפסח.

אבל האשכנזים נוהגים להחמיר בזה כדעת הרמ"א, שלפסח מלבנים באש ממש את החצובה, או שקונים חצובה אחרת לפסח, או שעוטפים אותה בנייר אלומיניום עבה. אבל חומרא זו שייכת דוקא לגבי פסח, משום חומרת איסור חמץ, אבל בכל ימות השנה גם האשכנזים מיקלים בדבר, ומניחים סירים חלביים ובשריים בזה אחר זה על גבי החצובות, ורק לגבי פסח, מחמירים לכתחילה להחליף את החצובות או ללבן אותן באש ממש. (מור וקציעה סימן תנא, ואגרות משה חאו"ח ח"א סוף סימן קכד).

ומן האמור נלמד, שמעיקר הדין מותר להניח פיתה או לחם על גבי הכיריים בכל ימות השנה, כאשר הכיריים נקיות, משום שאין אנו חוששים מצד הדין שהחצובות בלעו טעם של איסור, שהרי כל מה שנשפך על החצובות נשרף מיד ואינו נבלע בתוכן. ויש להקל בזה גם למנהג האשכנזים. והמחמיר תבוא עליו ברכה. (יביע אומר ח"י סימן לה אות י).ם על גבי כיריים נקיות בכל ימות השנה). והאשכנזים מחמירים לגבי פסח, ללבן את החצובות באש, או להחליפן, או לעטוף אותן בנייר אלומיניום עבה.

כירים אינדוקציה, הסברנו לעיל את צורת הכשרתן.