תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של "לפני עיור לא תתן מכשול", שהכוונה בזה, שאסור לתת לפני שום אדם מכשול שיעבור על אחת ממצות התורה, כגון לתת לו מאכל איסור וכיוצא בזה.

ומעתה נבא לדון בעניננו, באדם שמחמת איזו סיבה מתארח בביתו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא מעונין להגיש לפניו דבר מאכל, וידוע לו שאותו אדם לא יברך על המאכל, האם יש לחוש גם בנדון כזה לאיסור לפני עור לא תתן מכשול או לא?

ובגמרא במסכת חולין (דף קז:) אמרו, שאסור להאכיל פת למי שאינו נוטל את ידיו לפני האוכל, מפני איסור "לפני עור לא תתן מכשול".

ונחלקו הפוסקים, האם אסור להגיש לחם דוקא למי שאין ספק בדבר שלא יטול את ידיו, או שהאיסור שייך גם במקרה שיש ספק אם האורח יטול את ידיו. ומדברי מרן השלחן ערוך משמע שגם במקרה שיש ספק אם האורח יטול את ידיו או לא, אסור להגיש לפניו לחם, מפני חשש איסור לפני עור לא תתן מכשול. (אולם המגן אברהם דייק להיפך מדברי מרן, שדוקא אם ודאי יעשה המתכבד איסור, אז אסור להגיש לפניו פת). ואם כן לכאורה הוא הדין לענינינו, במי שאינו רגיל לברך על האוכל, שיהיה אסור לתת לפניו כיבוד, מפני שמסתבר שלא יברך על האוכל, ונמצא שאנו מכשילים אותו באיסור אכילה בלא ברכה, ועל כל פנים יהיה בכך איסור במקום שבודאי אינו מברך על האוכל.

עוד עלינו להוסיף, כי אין להקל ראש בנדון שאלתינו כלל וכלל, מפני שהשאלה העומדת לפנינו, היא שאלה של איסור תורה ממש, שהרי איסור "לפני עור לא תתן מכשול" הוא איסור מן התורה. ואף על פי שאכילה בלא ברכה, לדעת רוב הפוסקים אין איסורה אלא מדרבנן, מכל מקום גם בהכשלת אדם באיסור דרבנן יש את האיסור של לפני עור לא תתן מכשול מן התורה, שהרי בנתינת מכשול כפשוטו בפני עור, כגון מי שמניח אבן להכשיל את העור שיפול בהליכתו, בודאי שיש איסור

תורה, ואם כן, בהכשלה באיסור דרבנן, שגורמת לאדם לקבל עונש בידי שמים, שהוא דבר חמור יותר ממעידה ונפילה בעולם הזה, כל שכן שנחשב הדבר למכשול מן התורה. (ואמנם יש הרבה מה להאריך בענין זה, ובשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין האריך לדון בנדון זה, אם המכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר על איסור תורה של לפני עור, או שאינו אסור אלא מדרבנן, אבל מכל מקום עדיין יש כאן שאלה הנוגעת לאיסור תורה), ועל כן קשה מאד לסמוך על סברות בלתי מוכרחות להתיר נתינת כיבוד בפני מי שאינו מברך.

ומעשה שהיה לפני למעלה מחמישים שנה, שנשאל בנדון שלנו הגאון בעל ה"חזון איש", והשיב לשואל (הוא הרב מגיד המישרים הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון ז"ל), שלדעתו יש להתיר נתינת כיבוד בפני אורח שאינו מברך, וטעמו להקל בזה היה, הואיל ואין האיסור בנתינת מכשול, אלא מחמת המכשול שיהיה בפועל לאותו שיכשל, ואם כן, הואיל ואם לא נגיש בפני האורח מאכל ומשקה בודאי הוא יפגע מכך, ועל ידי זה יכשל באיסור חמור של שנאת ישראל, שבודאי הוא חמור יותר מאיסור אכילה בלא ברכה, לפיכך יש להתיר להגיש כיבוד בפני יהודי באופן זה.

אולם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, בספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"א), לא כתב להקל בזה, אלא דוקא בנדון שהאורח היה תומך תורה גדול, וגם יש חשש חילול ה', שיאמרו שהדתיים אינם מתנהגים בדרך ארץ, אבל בלא דוחק גדול כזה לא כתב להתיר.

ולמעשה, השיבנו מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כי נכון להמנע מלהגיע בכלל למצבים כגון אלו, ואם אירע שהגיע אורח שאינו שומר תורה ואינו מברך, ויש חשש חילול ה' אם לא יגישו לפניו כיבוד, אז נכון מאד לבקש ממנו בדרך ארץ גדולה שיברך על מה שאוכל, ואם אי אפשר לבקשו לברך, או שקרוב לודאי שהוא יסרב, אז יש מקום בדוחק גדול להתיר להגיש לפניו כיבוד. ועל כל פנים כאמור, לדעת החזון איש יש להקל בנדון זה.

ויש עוד עצה בענין זה שלעתים קרובות היא אפשרית, שיגיש בפני האורח כיבוד, ואז יטול בעצמו גם כן מהכיבוד, ויאמר לאורח, אני מברך ומכוין להוציא אותך ידי חובה, ותענה אמן, ואז יברך ויפטור בברכה גם את האורח, וגם יזכה אותו בברכה.

ע"פ "הלכה יומית"