מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
לכאורה, לשון הפסוק אינה מדוייקת, כי היה צריך לומר, יאירו ששת הנרות, ולא שבעת הנרות. ומדוע? מפני ש"המנורה", הכוונה היא לקנה האמצעי של המנורה, שהיה מגוף המנורה, (כמו שאמרו במסכת מנחות), וכל הנרות מימין ומשמאל, היו מכוונים ונוטים אל אמצע המנורה, אל הנר האמצעי, נמצא אם כן, שמול פני המנורה, היו מאירים ששה נרות, ולא שבעה!
אלא הסבר הדברים הוא, שבשעה שנחנך בית המקדש, שם הקדוש ברוך הוא שני כהנים גדולים. אהרן הכהן למטה, והמלאך מיכאל השר הגדול למעלה, וכמו שרמוז בפסוק, "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם", "נראה", הם אותיות "אהרן", ו"אליכם", הם אותיות מיכאל. ששניהם נתמנו כהנים גדולים, זה בבית המקדש בעולם הזה, וזה בעולמות העליונים.
וכך תמיד, "ירושלים של מטה, כנגד ירושלים של מעלה", ומיכאל השר הגדול מקריב בכל יום ויום קרבנות בבית המקדש של מעלה, והוא מקריב כבשים של אש, ועל זה אנו מתפללים בכל יום, "רְצֵה ה' אלוקינו בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן", כי מה כוונת הדברים "ואישי ישראל", הרי אין לנו קרבן אישים בזמנינו? אם כן על מה אנו מתפללים שיתקבל ברצון? אלא הכוונה היא, על הקרבנות שמקריב מיכאל, שאנו מתפללים שיתקבלו ברצון לפני ה' יתברך.
למדנו אם כן, שכל מה שעושים למטה, נעשה גם למעלה, וגם המנורה שהיה מדליק אהרן, היה מדליק אותה עם כל הכוונות העמוקות והנוראות שהיה מכוין, ובאותה שעה היה מסתכל למעלה, ומכוין, כי אלו השבעה נרות, הם כנגד שבעת הנרות שלמעלה, שהיה מכוין אהרן היטב, לתקן את שורשה של מצוות הדלקת הנרות במקום העליון.
וכן מה שנאמר בהמשך, "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" וכו', ומפרש רש"י: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא שִׁנָּה". ולכאורה הוא דבר תמוה, וכי זהו שבחו של אהרן? שלא שינה ממה שה' ציוה עליו? וכי מדוע בכלל שישנה?
אלא החידוש הוא, שבשעה שלימד משה רבינו את אהרן כיצד להדליק את הנרות, לא מסר לו את כל הכוונות והסודות שיש במצוות הדלקת הנרות, שנמסרו לו מפי ה' יתברך, מפני שחשש משה רבינו, שמא אהרן אינו ראוי כל כך ללמוד את הסודות והכוונות הללו. אבל אהרן הכהן בצדקתו וקדושתו, זכה לכוין מעצמו לכל הכוונות שנמסרו למשה רבינו מפי ה', ועל זה אמרו, "מלמד שלא שינה", שאף על פי שלא מסר לו משה את הכוונות, בכל זאת הוא לא שינה ממה שאמר ה' למשה, כי בקדושתו הצליח להשיג את כל הכוונות בעצמו.
מרן הרב חיד"א בספר שם הגדולים כתב, שבגמרא במסכת קדושין (דף ע.), מוזכר שֵׁם קדוש בן ארבעים ושתים אותיות. ורש"י בפירושו כותב, "שם בן ארבעים ושתים אותיות – לא ידעתי מהו". אולם באמת, רש"י ידע מהו אותו שם, אלא מפני שחשש, שהרי לא כולם ראויים ללמוד שם כזה, ויתכן שישתמשו בו שלא כהוגן, לכן הסתיר את הדבר, וכתב שאינו יודע מהו.
כאשר היה רש"י זקן בשנים, היה לומד לפניו נכדו, הרשב"ם, רבינו שמואל בן מאיר, שהיה בנה של בתו של רש"י. והיו יושבים ולומדים גמרא. הגיעו לסוגיא במסכת קדושין, שאל רבי שמואל את סבו, רש"י, סבא, מהו שם בן ארבעים ושתים אותיות? אמר לו רש"י, גם אני איני יודע. מפני שחשש רש"י, שמא נכדו, רבי שמואל, אינו ראוי כל כך שיגלו לו את השם הזה, לכן העלים ממנו את הדבר.
לאחר זמן, נפטר רש"י. ובבואו לפני בית של מעלה, עשו עמו דין וחשבון, וכך אמרו לו, מדוע מנעת בר? מדוע מנעת טובה מנכדך רבי שמואל? למה לא מסרת לו את השם בן מ"ב אותיות? השיב רש"י, כי סברתי, שאולי נכדי אינו ראוי כל כך למסור לו את פירוש השם הקדוש. אמרו לו, לא ידעת? רבי שמואל הוא איש צדיק וקדוש, וראוי הוא למסור לו סתרי תורה!
דנו בדברים, ואמר רש"י, הנה אני מוכן לשוב לעולם הזה, ולמסור לו את השם הקדוש. ואמנם, באמצע הלילה, היה רבי שמואל ישן על מטתו, והנה ניצב על ידו סבו, רש"י, ומקיץ אותו משנתו. רבי שמואל נחרד, הנה סבו קם מבית הקברות! אמר לו רש"י, אין לי זמן, קום מהר ותטול את ידיך ואפרש לך מהו שם בן מ"ב אותיות, קם רבי שמואל, נטל את ידיו, וישב לפני סבו בדחילו ורחימו, ולמד ממנו שם בן ארבעים ושתים אותיות. ונתסלק משם רש"י.
זה היה עם רש"י עליו השלום, רבן של ישראל. יתכן, שגם משה רבינו, חשב שאהרן הכהן הוא כמו רשב"ם, ואמר בלבו, איך אמסור לו את הכוונות? אולי זה לא מתאים. אבל אהרן בחכמתו וקדושתו, זכה לכוין לכל אותם הסודות. זה מה שנאמר "ויעשה כן אהרן – מלמד שלא שינה".
ונוכל לפרש עוד. הרי ביום הקמת המשכן, אירע לאהרן אסון, שני בניו, נדב ואביהוא, מתו במקדש, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'", אם כן, בכל פעם שנכנס אהרן להיכל, להדליק את המנורה, היה נזכר, כאן מתו שני בניו, מכאן מישאל ואליצפן הוציאו את הַגְּוִיּוֹת שלהם, ובודאי אז היתה רוח נכאים נופלת עליו. ובכל זאת אהרן היה מתגבר, לא רפו ידיו, לא נשבר לבו, והיה עושה את המצוה כהלכתה. מלמד שלא שינה!
סיפר לנו רבי עזרא עטיה זכר צדיק לברכה, מעשה שהיה בעיר חלאב, שהיה שם הגאון רבי שלמה לניאדו, והוא היה תוקע בשופר ועולה כשליח ציבור בתפלות ראש השנה. ומשנחלש בערוב ימיו, העמיד את בנו הגאון רבי אפרים תחתיו. אחר התפלה, הגיעו הקהל לביתו של רבי שלמה להתברך מפיו. שאל אותם איך היו התפילות? השיבו בשבח התפילות הנפלאות שהתפלל רבי אפרים כשליח ציבור. שאל על התקיעות, והשיבוהו בשפה רפה שהיו בסדר. קרא אליו את בנו ושאל אותו מה ראו על ככה? אמר לו רבי אפרים, כי אמנם לא הצליח כל כך בתקיעות, מפני שכשהיה קורא ה"יהי רצון" שקודם התקיעות,
אמר "ושלח מלאכיך הקדושים הממונים על התקיעות", והנה תיכף ראה שבא המלאך הממונה על ידו, ויעף אליו אחד מן השרפים ויתייצב לימינו, לזאת היה חרד מפניו ונתבלבל. שחק בעל בית דינו של שלמה, אמר לו, הנה אתה הזמנת אותו ותירא מפניו?
כמו כן אפשר לומר, כאשר אהרן היה נכנס למקדש, מקום אש להבת שלהבת, איזה פחד ורעדה היו שם, אך הקדוש ברוך הוא נתן לו כח ועוצמה, והצליח לקיים את המצוה כראוי. על זה אמרו, מלמד שלא שינה.
החסידים אומרים, מה זה מלמד שלא שינה? מספרים, שרבי לוי יצחק מברדיטשב, היה גאון עולם, חוץ מקדושתו הנוראה, כפי שרואים בספרו, "קדושת לוי", אשר כשמו כן הוא, מלא קדושה. וכאשר היה רבי לוי יצחק מתפלל, כל התפילה היתה ברעדה, והתנועות שלו היו מבהילות.
בליל פסח, אשתו הרבנית, היתה יודעת איך הטבע שלו, שהוא מתלהב, וממש לא רואה בעיניו בשעה שהיה מתחיל את הסדר. לכן מראש, היתה מכינה שני שולחנות, האחד, היתה מניחה עליו מצה שמורה ויינות טובים, ועל השני, היתה מניחה איזו מצה ויין פשוט. את הרב היתה מושיבה על יד השלחן הפשוט, וכאשר הוא היה אומר את ההגדה, היה מתרגש כולו, וכאשר היה מגיע ל"מצה זו שאנו אוכלים", היה מתמלא התרגשות, ואומר בכוונה, (לאט לאט), "מצה זו! מצה זו! מצה זו!", והיה מושך את כל המפה כדי ליטול את המצה, והיה נשפך כל היין, היה נעשה בלאגן שלם! עד שהיה הרב מסיים את אמירת ההגדה, ואז היו מנקים את כל סביבותיו, והיו מיסבים סביב השלחן המהודר, עם המצה היקרה, והיינות הטובים. כך היו צדיקים, שאפשר לומר שהיו מגיעים ממש למצב של התעלפות, לא היו יכולים להחזיק מעמד מרוב קדושת המצוות.
אהרן הכהן, היה חסיד, לא פחות מרבי לוי יצחק מברדיטשוב, ובכל זאת, היה נאזר בגבורה. אילו היה שופך את השמן, ומפיל את הנרות, מי היה נכנס תחתיו? מלמד שלא שינה! היה נאזר בגבורה, שולט בכוחותיו, לעשות הכל כהלכה!
שבת שלום ומבורך! ע"פ "הלכה יומית"