תורתינו מספרת, כי בעקבות מעשה המרגלים נגזר על עם ישראל עונש גדול, שישארו במדבר במשך ארבעים שנה, וכל הדור ההוא, אשר יצא ממצרים, ימות במדבר.

רבותינו אומרים, כי בכל שנה מאז חטא המרגלים, היו מתים חמש עשרה אלף איש מבני ישראל במדבר. עד שבשנה האחרונה לפני כניסת בני ישראל לארץ, היו אמורים למות החמש עשרה אלף האחרונים שנותרו מארץ מצרים, ואמנם הם המתינו למותם בליל תשעה באב, ובבוקר ראו שלא מתו. בלילה שלאחר מכן המתינו שוב, כי היו סבורים שטעו בחישוב התאריך, וכן המתינו כל לילה ולילה, עד ליל ט"ו באב, שראו את הלבנה מלאה, והבינו שלא טעו בחישוב התאריך, ואז הבינו שהקדוש ברוך הוא חס עליהם. וזו אחת הסיבות של שמחת ט"ו באב, "יום שכלו מתי מדבר למות".

כתוב בפרשה, "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", ודרשו חז"ל: שלח "לך" – "לדעתך", אין אני אומר לך לשלוח, אם אתה רוצה לשלוח – שלח.

ולכאורה, פלא הדבר, שהרי הקדוש ברוך הוא צופה ויודע את כל העתידות, וידע מראש שתצא תקלה משליחות המרגלים,

שעל ידי כן כל שישים ריבוא של ישראל ישארו במדבר. גם ידע הקדוש ברוך שבני ישראל יבכו בלילה הוא, שהיה ליל תשעה באב, ובעבור הבכיה ההיא, אמר הקדוש ברוך, אתם בכיתם בכיה לחינם, אני אתן לכם בכיה לדורות. שבליל זה חרבו שני בתי מקדש, והתגוללו על ישראל צרות רבות ונוראות.

ואם כן, איך הקדוש ברוך הוא, שאוהב את ישראל ורוצה בטובתם, לא מנעם מללכת בשליחות זו? מדוע הקדוש ברוך הוא נתן להם את האפשרות למרד כזה?

ויש להסביר, כי כל מה שעושה ה' יתברך, לצורך ולטובת ישראל עושה, שכן עם ישראל, בקושי הספיקו ללמוד תורה ממשה רבינו, שהרי קיבלו את התורה בו' בסיון, ואחר כך מיד עלה משה למרום ל 40 יום, וחזר ביום י"ז בתמוז, ואז עשו את העגל, ושבר משה את הלוחות, ושוב עלה בי"ח בתמוז, וישב שם ארבעים יום, והתפלל לה' שיסלח לישראל על חטאם. ושוב חזר משה ביום כ"ט באב, ובראש חודש אלול עלה למרום להוריד לוחות שניות, וירד ביום הכיפורים. וביום י"א בתשרי ישב ושפט את העם, ואחר כך בנו את המשכן, כדי לכפר על חטא העגל. נמצא שעם ישראל, במקום ללמוד תורה, הכינו את כלי המקדש. וביום כ"ה בכסלו גמרו את מלאכת המשכן. ועד יום א' בניסן, לא הוקם המשכן. ואם כן רק בחודשים שבט ואדר לימד משה רבינו את התורה לבני ישראל. ובניסן הקימו את המשכן, וכל יום הקריבו נשיא אחד. ובי"ג ניסן הדליק אהרון את הנרות. ואחר כך היה חג פסח. ואחר הפסח שוב למדו אצל משה. ובכ"ט בסיון כבר שלח משה את המרגלים לראות את הארץ.

נמצא אם כן שבני ישראל לא למדו תורה מפי משה רבינו אלא מעט, ולימוד כל כך מועט, אינו מספיק כדי לדעת את כל התורה לכל הדורות. והלא משה רבינו לא יכול היה להכנס לארץ, כמו שנאמר בתורה. ואם כן, אמתי ילמדו ישראל את התורה?

לפיכך הטיב ה' יתברך לישראל, ולטובתם היה הדבר, שנתן ה' יתברך את הבחירה ביד המרגלים, ואחר שנכשלו, נשארו ישראל במדבר תחת ממלכתו של משה רבינו, ולמדו ממנו תורה עוד ארבעים שנה, וכל השנים האלה, לא חסר להם דבר, שאכלו מן, ושתו מבארה של מרים

ואף שהיו צריכים להכנס לארץ ישראל, מכל מקום, צריכים הם ללמוד תורה. ולכן הקדוש ברוך הוא לא עכב את ידי משה מלשלוח מרגלים. אבל מפי ה' לא תצא הרעה. ועל כן נאמר, "שלח לך" "לטובתך", שבזכות הרעה הזאת, זכה משה "לטובתו", לחיות וללמד תורה עוד ארבעים שנה.

כתב מרן השלחן ערוך בספרו בית יוסף (אורח חיים סימן רצט), "נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תיכף אחר ששמעו "ברכו את ה' המבורך", שמצינו באגדה, שבארה של מרים בימה של טבריה, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל המעיינות ועל כל הבארות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה, אפילו כל גופו מוכת שחין מיד נתרפא". כלומר, יש נוהגים לשאוב מים, או להוציאם מן הברז, מיד במוצאי שבת, מאחר ובארה של מרים מתגלגלת בכל מאגרי המים, ויתכן שנזכה לשתות מים מבארה של מרים.

ומסופר על רבי חיים ויטאל, שהיה אב בית דין בדמשק, שהלך ללמוד את סודות הקבלה אצל רבינו האר"י, שהיה בצפת, ואמנם רבינו האר"י לימדו את סודות התורה שלא שמעתן אוזן מעולם. אך רבי חיים ויטאל לא יכול לזכור את כל סודות הקבלה שהאר"י לימדו, והצטער הרבה על כך. (שהרי האר"י למד עם תלמידו רבי חיים ויטאל, רק שנה וקצת, שכן התחיל ללמדו בגיל שלושים ושש, ובגיל 38 כבר נפטר האר"י ז"ל). הלך רבי חיים לרבו האר"י, ואמר לו שהוא לא מסוגל לזכור את כל מה שהם לומדים. לקח אותו האר"י לים כנרת, ועלו על ספינה וחתרו לכיוון מסוים, ושם אמר לו האר"י, הנה כאן מי בארה של מרים! ונתן לו לשתות מהמים, ומוחו קיבל הארה ומאז זכר את כל תלמודו.

כשעם ישראל, היו במדבר, ושתו מבאר מרים, ולמדו תורה מפי משה, גם הם זכרו תלמודם, וזה מה שנאמר "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן", וכן "לשותי בארה של מרים", שהיה בכוחם לזכור את כל התורה כולה.

ויהי רצון שנזכה להמשיך בדרכו של משה רבינו, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אמן כן יאמר האל.

שבת שלום ומבורך ע"פ "הלכה יומית"