אחר ששהה יוסף הצדיק כל כך הרבה שנים בבית הסוהר של מצרים, אחר כל מה שעבר עליו בבית פוטיפר, עתה מריצים אותו מבית הסוהר, והוא צריך לרחוץ את עצמו ולהסתפר, להחליף בגדיו ולעמוד בפני המלך האדיר, מלך מצרים, והנה פרעה אומר לו אני שמעתי עליך שאתה יודע הרבה מחכמת פתרון החלומות, אז ודאי היה לו ליוסף לומר לפרעה, אכן כן!, הנני יודע היטב מחכמה זו, שכן למדתי כל זאת עוד לפני בואי לארץ מצרים, ובכך ישבח את עצמו ואת בית אביו, אולי בזכות זו ירחם עליו פרעה ויחון אותו לצאת לחופשי. אבל יוסף הצדיק אינו עושה כן, הוא אינו שוכח את חינוכו מבית אביו, ומיד הוא עונה בפשטות לפרעה, "בלעדי", אין זאת מחכמתי!, אלא הכל הוא מאת השם יתברך, אני עצמי אין בי חכמה כלל בענין זה של פתרון חלומות, הכל מאת ה'.
יוסף הצדיק זכה על ידי החינוך שקיבל מבית אביו, לקדש שם שמים בארץ מצרים, ודוקא בזכות ענתנותו זכה ליקר וגדולה ומצא חן בעיני מלך מצרים, שמיד הסיר טבעתו מעל ידו ויתנה ביד יוסף, ונתן לו את כל מלכות מצרים בידיו. ולא נחה דעתו עד שקרא לו "צפנת פענח", וכמו שתירגם אונקלוס, "מי שכל הסודות גלויים לו". ומאין זכה יוסף לכל זה, הכל היה לו מכח החינוך שקיבל מאביו יעקב אבינו עליו השלום.
מובא במגילת אנטיוכוס, בעת שניקנור כבר היה בירושלים והר הבית ובית המקדש היו בידו, ואי אפשר היה להכנס לבית המקדש, בא יוחנן בנו של מתתיהו כהן גדול, וביקש להכנס למקדש אחר שהיתה צפונה בבגדו חרב חדה, ולא היה אף אדם יודע ממנה.
באו השוערים ואמרו לניקנור, הכהן הגדול מהיהודים עומד בפתח, ענה להם שיכנס. אמר לו ניקנור, אתה הוא אחד המורדים הגדולים שאינם רוצים בשלום המלך? ענה לו יוחנן, עתה באתי וכל אשר תאמר לי אעשה.
אמר לו ניקנור, אם תעשה את רצוני, הנה אלביש אותך בבגדי מלכות ותרכב על סוס המלך ותהיה מאוהביו ומקורביו. ומה רצונך, שאלו יוחנן, ענה לו ניקנור, לך קח את החזיר והעלה אותו עולה על גבי המזבח ותשחט אותו. ענה לו יוחנן, כן אעשה, אבל בתחילה מבקש אני ממך שתוציא כל איש מהעזרה כי ירא אני מבני ישראל שישמעו על מעשי ויהרגוני. מיד הורה
ניקנור והוציאו כל איש מהעזרה, ולא נשארו אלא ניקנור ויוחנן, נכנס יוחנן ונשא עיניו לשמים, ואמר, ה' אלקי ואלקי אבותי אברהם יצחק ויעקב, אל תתנני ביד הערל הזה. אם יהרגני רשע זה, ילך להשתבח בבית דגון אלהיו ויאמר אלהי נתנו בידי, ויהיה מכך חילול שם שמים גדול. באותה שעה, רץ לעבר ניקנור ותקע את החרב בלבו וישלך אותו חלל לפני אלקי השמים. חזר ואמר, ה' אלקי, לא תשים עלי חטא כי הרגתי בקודש, עתה כן תתן לי את כל אשר באו עמו להצר ליהודה וירושלים. ויצא יוחנן וחבריו המכבים והרגו בחיילי ניקנור שבע מאות אלף חיילים.
עומד יוחנן, אדם יחיד בעזרה ואומר לה', אני ודאי אין בי כח לנצח את כל מאות ואלפים חיילי ניקנור אשר מחוץ לעזרה, אבל אתה ה', הכל בידך, בידך להושיע בין רב למעט. ומנצח!
כאן מגלה לנו יוחנן את הסוד של הנצחון "תפילה לה'", אדם שעומד בפני ה' בתפילה מעומק הלב בבטחון שביד ה' להושיעו, מסוגל הדבר שה' יתברך יהא בעזרו. רבותינו אמרו שקודם התפילה יחשוב אדם את עצמו שהוא "אביון", אפילו לא עני, כי בהגדרת חז"ל אביון הוא יותר מעני, כי אין לו כלום. וכך כאשר אדם עומד בצורה כזו לפני ה', ומבקש מאת ה' גם את מינימום הדברים שהוא צריך כדי חייו, וגם את מה שהוא צריך מעבר לכך, אז תפילתו נשמעת לפני ה'.
ואיך ניתן להגיע למדרגה של כוונה כזו, רק בעזרת מדה אחת, היא מדת הענווה, מדת ההתבטלות, אדם שעומד לפני ה' ומרגיש שהוא כלום, והכל מאתו יתברך, זוכה שתפלתו נשמעת.
וכן אנו מוצאים בהמשך מגילת אנטיוכוס, שקודם מלחמת המכבים עם בגריס הרשע, הקדימו תפילה, וגזרו צום, ובקשו רחמים מאת אלהי השמים, כי לא היה להם ספק, שבלי תפילה אין תקוה שינצחו, ורק בכח התפילה יוכלו לנצח את האוייב הגדול. אבל ברגע שיודעים זאת, אזי גם חמשה אחים ומעט שבאו לעזרתם, יכלו לגבור על צבא עצום ורב, עם פילים וכלי מלחמה משוכללים, אזי הכל נעשה אחרת לגמרי, כמו שלבסוף זכו המכבים להכרית את הצבא שנלחם בהם, ואנטיוכוס עצמו ברח בספינה ונעשה ללעג וקלס בכל מקום בו דרכה כף רגלו.
ועל זה אנו מתפללים בנוסח "על הנסים", "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", ונשאלת השאלה, וכי היכן כתוב שתמיד הרבים צריכים לנצח, הלא בודאי שצבא חכם יותר ואמיץ לב יותר יוכל לנצח צבא גדול ממנו. אלא סוד הדבר הוא, שכאשר יודעים המעטים שהם מעטים, והרגישו זאת בכל מהותם, אז תלו בטחונם בה' שהוא יושיעם, ולא תלו את הנצחון בגבורתם. וזה שנרמז גם בפרשת השבוע, "ויהי כאשר פתר לו, כן היה", ורבותינו אומרים כל החלומות הולכים אחר הפה, שיש ביד הפותר להסב את פתרון החלום לטובה או לרעה, ולכן אדם שיש לו חלום רע, ונפשו עגומה מכך, יתפלל לה' בפיו שיושיעו, ואז ה' יקבל את תפילתו.
שבת שלום ומבורך מאת "הלכה יומית" ערוך מדברי הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א.