ופירשו חז"ל (במסכת ראש השנה דף יח:), צום הרביעי זה צום שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מחודש ניסן. (וידוע שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה לפי מנין תורתינו הקדושה). וצום החמישי זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מחודש ניסן. וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בשלושה בתשרי, שהוא החודש השביעי מחודש ניסן. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא החודש העשירי מחודש ניסן.
דין התענית
כתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם.
מה אירע ביום שבעה עשר בתמוז?
ביום שבעה עשר בתמוז אירעו חמישה דברים קשים, ואלו הן: נשתברו לוחות הברית, הופסקה הקרבת קרבן התמיד בכל יום בבית המקדש, הבקיעו האויבים את חומת ירושלים בתקופת חורבן בית המקדש השני, שרף אפוסטמוס הרשע את התורה, והועמד צלם בהיכל בית המקדש.
מי חייב בתענית זו?
הכל חייבים להתענות בשבעה עשר בתמוז. ואסור לפרוץ גדר. ומעוברות (נשים בהריון) ומניקות אינן מתענות ביום זה. ואדם זקן שהתענית עלולה להזיק לו על פי הוראת הרופא, לא יתענה. וכן אשה שילדה בתוך שנתיים מהיום, והיא מרגישה חולשה יתירה מחמת התענית, אינה צריכה להתענות. וכל אדם שמצב בריאותו אינו מאפשר לו להתענות, עליו לשאול תלמיד חכם בקי בהוראה, שיורה לו כיצד לנהוג. ואם יש חשש סכנה בתענית, בודאי שלא יתענה. ויתייעץ עם תלמיד חכם כדי שיורה לו כיצד לנהוג בסמוך לתענית תשעה באב, שהיא חמורה יותר מצד הדין.
הקטנים שהם פחות מגיל בר מצוה או בת מצוה, אינם מתענים בתענית זו אפילו כמה שעות, ורק מגיל מצוות יש להתחיל להתענות בתענית זו, וכן הדין לגבי תענית צום גדליה, ותענית עשירי בטבת.
הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג): "כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שְאֵלוּ הימים, הם הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ.
ואף על פי שזכינו בדור האחרון, לשוב אל ארץ קדשינו בצורה יחסית חופשית, עדיין לא זכינו לגאולה שלימה, כי בית חיינו חרב, ואומות העולם מציקות לעם ישראל יום יום, וראשי האומות נוהגים כשליטים עליונים על ישראל, והצרות תוכפות יותר ויותר. ועל הכל, מבחינה רוחנית, שאנו רחוקים מאד מהגאולה האמיתית, עד שישוב ה' וירחם על נחלתו, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת עולמים.
ועל כל איש ואשה, להיות ערניים לענין הגלות, ולא להישאר שאננים, כי הימים הללו אינם ימים רגילים שמחוייבים אנו לנהוג בהם במנהגי אבלות בעל כרחינו, אלא בעצמותם הם ימי אבל, כי אנו דואבים ומצטערים על ההפסד הגדול בחורבן בית המקדש ובעיכוב הגאולה.
והיה מרן זצ"ל אומר דבר יקר מאד, שעל כל אדם לקרב את האבלות בימים הללו ללבו, ויותר ממה שאנו בוכים על מה שהיה לפני אלפיים שנה, אנו בוכים על מה שהיה בדורותינו, בזמן השואה הנוראה, והיה מעורר את הציבור לזכור את מליון הילדים המתוקים שנטבחו בימי השואה, וכן את כל ישראל שהתענו תחת המגף הנאצי, גם על זה עלינו לבכות! וכבר אמרו רבותינו, כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.
(חזון עובדיה). ע"פ הלכה יומית