לאחר מכן נאמר שיעקב הקדים את עשו, ובא לקבל את הברכות, ועליו אמר אביו ובירך: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה', וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ".
"וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ וכו'. וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי אָתָּה? וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו! וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וכו', כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר לְאָבִיו וכו' הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה וכו', וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ".
רבים מאד המדרשים והפירושים בדברי רבותינו בפסוקים הללו, שמלאים עומק ומשמעות לדורי דורות, אולם אנו נניח, שהניחו לו ליצחק אבינו מן השמים מקום לטעות, ולאהוב את עשו, עד שיעקב יקבל את הברכות בצורה שקיבל לבסוף את הברכות. אולם תמוהים הדברים, מה שנאמר: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד", שפירשו רבותינו, שראה גיהנם פעורה מתחת רגליו של עשו, כלומר, באותו הרגע, כבר ידע יצחק שעשו בנו רשע, ושגיהנם פעורה תחת רגליו, ולכן גם הוסיף ואמר על יעקב "גם ברוך יהיה", אם כן מדוע כעת, הוא אינו מגרש מעל פניו את עשו? מדוע הוא מתאמץ ולבסוף מברך אותו בברכות אחרות? יתר על כן, תמוה הדבר, שגם לאחר כל המעשה הנורא הזה, שיעקב ברח מעשו ונסע לחרן, הרי עשו המשיך לשמש את אביו כמו שמפורש במדרש, ואיך זה שהסכים יצחק שישמש אותו בנו הרשע?
לכאורה היה על יצחק לרחק את עשו, ואילו אנו רואים שהוא בחר באפשרות השנייה, לברך את עשו! מדוע?
רבותינו מספרים (חגיגה דף טו.) על אלישע בן אבויה, המכונה "אחר", שהיה מגדולי התנאים, וזכה לצפות ברזי הנהגת הבורא בספרי העולמות העליונים, אך טעה, והסיק מסקנות הרסניות. עד כי שמע בת קול שיצאה ואמרה, "שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוֹבָבִים, חוּץ מְאַחֵר"! אמר לעצמו, הואיל ונטרדתי מן העולם הבא, אהנה לכל הפחות מן העולם הזה, יצא והתפקר! כל חבריו ותלמידיו עזבו אותו, מלבד אחד, רבי מאיר!
שאל על כך הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (הובא בספר "והגדת"), מדוע רבי מאיר לא נהג כמו כולם? מדוע לא עזב את אחר? והתשובה על כך, כי רבי מאיר עדיין חפץ לקרב את אחר, ולהחזירו למוטב!
וכך מספרים רבותינו, שאמר לו רבי מאיר לאחר, חזור בך! אמר לו אחר, כבר שמעתי מאחרי הפרגוד, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"! ובכל זאת, מוצאים אנו בדברי רבותינו, כי שוב ושוב ניסה רבי מאיר להחזיר את אחר בתשובה. ואפילו אחרי מותו עוד פעל פעולות להיטיב את מצבו.
רבותינו בגמרא במסכת גיטין (דף נו.) מספרים על נירון קיסר, שנשלח להחריב את ירושלים. בהתקרבו לירושלים, ערך כמו "גורל", השליך חץ לצד מזרח, והנה החץ פונה לכיוון ירושלים! השליך לצד מערב, ולכל הצדדים, ותמיד ראה שהחץ עף לכיוון ירושלים! ראה בכך סימן שעליו להחריב את ירושלים, ומן השמים מסכימים על כך!
ובכל זאת, ניגש לילד יהודי, אמר לו, "פסוק לי פסוקך"! השיב לו הילד: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל". כלומר, אדום אמנם יחריבו את בית המקדש, אבל לאחר מכן עתיד ה' להפרע מהם על מה שעשו. אמר נירון קיסר, רוצה הקדוש ברוך הוא להחריב את ביתו, ואחר כך לקנח ולנקות את ידיו בי? ברח והתגייר, ויצא ממנו, מצאצאי צאצאיו, רבי מאיר!
כעת הכל מובן! רבי מאיר אמר לעצמו, סבו של סבי, היה עתיד להחריב את בית המקדש, ולאבד את כל עולמו לנצח נצחים, לבסוף התגייר, והשתנה מן הקצה אל הקצה! אם כן בודאי שגם לאחר, עדיין יש תקוה!
ואיך קיבלו בכלל את נירון קיסר כיהודי? אלא שהגיור משנה את האדם! "גר שנתגייר כקטן שנולד" (יבמות מח:), וכשם שזה נכון לגבי גיור, זה נכון לגבי חזרה בתשובה.
אף פעם אין להתייאש משום יהודי. כך ראינו אצל מרן רבינו זצ"ל, שתמיד היה ממש משוכנע, שלכל יהודי יש תקוה טובה, ואפילו כשבאו לפניו אנשים הרחוקים ביותר, האמין בהם, שיש בלבם ניצוצות של קדושה, שניתן להפיח בהם אש, שעתידה לבעור בלבם ולהשיבם אל ה'! לכן לא התייאש יצחק מעשו הרשע, המשיך והמשיך עד סוף ימיו לקרבו, ולברכו, ללמדו מה שאפשר, לפעול בכל דרך, כדי לשפר את מצבו של בנו, ואולי אף להשיבו בתשובה!
ישראל מומר, גיהנם פתוחה תחת רגליו, ובכל זאת בכוחו להשתנות מן הקצה אל הקצה!
שבת שלום ומבורך – ע"פ "הלכה יומית"